אני מציירת את מה שלא תמיד
ניתן לומר במילים
שמי נעמה הירשברג. אני מציירת מילדות מאוד צעירה — מהדמיון, מהחוויות, מהרגשות ומהחלומות שלי.
הציור הוא שפתי
הציור הוא הדרך שלי להתבונן פנימה ולתת צורה לדברים שחיים בתוכי.
הציורים שלי נולדים מהדמיון, אבל השורשים שלהם נטועים בחיים עצמם — ברגש, בזיכרונות, בחוויות, בכמיהות ובמקומות עמוקים בנפש.
אני אוהבת את המפגש בין יופי לבין מה שמסתתר מתחתיו. בין עדינות לכאב, בין געגוע לחופש, בין האדם לטבע.
אני מאמינה שציור יכול להיות מקום של חופש. מקום שבו הדמיון מקבל קול, הזיכרון מקבל צורה, והרגש יכול פשוט להיות.
אני מתחילה מתחושה
אני לא מתחילה מצילום או ממודל. אני מתחילה מתחושה. לפעמים מופיעה בתוכי דמות, לפעמים נוף, בית, מים או אישה בתוך הטבע — ואני נותנת להם להוביל אותי. תוך כדי הציור אני מגלה את הסיפור שהם מבקשים לספר.
מאז ומתמיד נמשכתי לדמויות של נשים, לטבע, למים, לבתים ולנופים שיש בהם תחושה של זיכרון — גם אם הם מעולם לא התקיימו באמת.
אני יכולה להתחיל ציור בלי לדעת לאן הוא יוביל אותי. דמות שמופיעה על הבד יכולה להשתנות, להפתיע אותי, ולפעמים אפילו לגלות לי משהו על עצמי. כך הציור הופך מדימוי לסיפור.
אני עובדת בשכבות
הציור עבורי הוא תהליך של גילוי. אני עובדת בשכבות — מוחקת, מוסיפה, מכסה וחושפת.
כמו בנפש, גם על הבד דבר אינו באמת נעלם: שכבה אחת נשארת מתחת לאחרת, ומעמיקה את הסיפור.
הנשים שאני מציירת
הנשים שאני מציירת אינן רק דמויות; הן נושאות בתוכן זיכרונות, שאלות, פגיעוּת וכוח. לפעמים הן מחפשות מקום, לפעמים הן נחות, שוקעות, צומחות או פשוט מאפשרות לעצמן להיות.
בילדותי שמעתי מסבתי את המילה “דבושקה”. התאהבתי במילה ודמיינתי איכרות חזקות מזרח אירופאיות, עמלות קשה ביומיום, כבדות, שקטות, מעט שקופות — אך עם נוכחות וכבוד. מהדמיון הזה נולדה סדרה שלמה.
שורשים — אמנות שחיה במרחב
העשייה שלי לא נשארה רק על קאנבס. ציורי הקיר שיצרתי בקיבוץ נווה אור — "תמונות ילדוּת", בעקבות גיבורי הילדות — מתועדים בסקר אמנות הקיר בישראל של יד יצחק בן־צבי.
יצירותיי הוצגו ונמכרו בתערוכות, בהן "הגורם האנושי" במרכז עמיעד ביפו ותערוכת "גיבורות" — ואני ממשיכה ליצור מהסטודיו שלי בנחשולים, בין הים לשדות.
שמי נעמה הירשברג, גרה בנחשולים, נשואה לאורי ואמא לשני ילדים — ולנכד מקסים ומושלם.
לא למדתי ציור במסגרת מסוימת, ואת השפה שלי לא בניתי על פי כללים או טכניקות מקובלות. היא נולדה מתוך התנסות, סקרנות ואינטואיציה. אני לומדת את הציור תוך כדי המפגש איתו — שכבה אחר שכבה, קו אחר קו.
אני אוהבת להשאיר מקום לדמיון של המתבונן. לא לתת את כל התשובות, אלא לפתוח דלת לתחושה, לזיכרון או לסיפור האישי שלו. אולי זו הסיבה שאני מציירת — כדי ליצור מקום שבו דברים שלא מצאו להם מילים יכולים סוף־סוף לקבל צבע, צורה ונשימה.
"ריקוד" בסלון — הדמיית התאמה לחלל
מוזמנים לבקר — בתיאום מראש
הסטודיו שלי נמצא בקיבוץ נחשולים, דקות מהים. כאן נולדות היצירות — וכאן אפשר לראות אותן מקרוב, לשמוע את הסיפור שמאחורי כל אחת, ולמצוא את זו שמדברת אליכם.
אני גם מגיעה אליכם הביתה לעזרה והתאמה מלאה של היצירה לחלל.
"...תשכחי הכל ותמשיכי הלאה"
ציוריי היו ועדיין ביטוי לנפשי כשלא יכולתי לדבר. היום אני גאה לדבר את נפשי דרכם.
מפגיעה לשיקום — ילדה קטנה, שקופה וכלואה בסוד גדול, מספרת על התפתחות ועל התמודדות יומיומית מנצחת.
התערוכה וההרצאה נועדו להעלות מודעות לאלימות ולהתעללות מינית במשפחה.